“למדתי להקשיב לגוף שלי, למדתי להתנתק מהכאב ורק לחשוב שהתינוקת שלי מתקרבת, וזה זרם ועבד בצורה הכי חלקה ומושלמת”
בשיחה הראשונה שלי עם דפני אחרי הלידה תיארתי לה בפרטי פרטים את שעבר עליי לפני ובמהלך הלידה.
בשיחה השנייה שלי איתה התלוננתי על הכאבים בחתך שעשו לי (אפיזיוטומיה). בתגובה מיידית לתלונותיי אמרה לי דפני (לא בדיוק באותן מילים) להפסיק להתלונן ולהיזכר בכל הטוב שסבב סביב הלידה שלנו.
אז התיישבתי לכתוב את סיפור הלידה:
כמו בלידה הקודמת (ראו ערך 'סיפור לידה של שירי – קיסרית בגישה אחרת' 2007) גם כאן הסיפור מתחיל הרבה לפני הצירים… אחרי הניתוח הקיסרי שעברתי עם עמית, עקב מצג עכוז, מאוד רציתי ללדת רגיל ומשבוע 30 בערך, אז הבנתי ש'אנחנו' במצג ראש התחילה התרגשות מהולה בלחץ (למה לא להילחץ אם אפשר ?!?) – אני יודעת שאסור לעשות לי זירוז בגלל הצלקת על הרחם !!! הלידה צריכה להתחיל באופן ספונטני ו'בזמן' !!!
הזמן חלף לו בכיף, הפסקתי לעבוד בערך בשבוע 38, העברתי את הימים בבית והקדשתי בעיקר לעמית, לפני שיצטרך לחלוק תשומת לב עם אח קטן.
כשהגעתי לשבוע 40 כבר הייתי ממש במתח – גם כי כבר התחילו לי צירים, אבל הם היו כל כך מרוחקים שלא גרמו לשום דינמיקה מבחינת צוואר הרחם ("סגור הרמטית" לדברי הרופאה), אבל בעיקר כי כל הזמן הזכירו לי שאי-אפשר לזרז אותי.
ביום ראשון הצטרפתי לחוג התעמלות של הבן שלי, בתקווה שאם אהיה פעילה פיזית, זה אולי יזרז משהו. בימים שני ושלישי הלכתי ברגל מהבית שלנו עד לבית של ההורים שלי, אבל שום דבר לא השתנה.
ביום רביעי בבוקר הלכתי לדיקור סיני. המדקרת אמרה שזה קצת מאוחר, אבל היא תעשה לי טיפול אינטנסיבי במטרה כן לשנות משהו. כל נקודה שהיא דקרה גרמה לתנועות מרובות של העובר שלי ולכיווצים בבטן. ביום חמישי בבוקר (24 שעות לאחר הדיקור) החל הפקק הרירי לצאת. באותו יום עברתי עוד דיקור וכבר בערב החלו הצירים להתקרב…
כשהם הופיעו כל חצי שעה התחלתי להכין את בעלי לאפשרות שאנחנו הולכים ללדת בקרוב, הכנתי רשימה לשוק כדי שאבא שלי יקנה לנו דברים, הכנתי תיק לבן שלי כדי שיהיה מאורגן אם לא נוכל להביא אותו הביתה מהגן וכו'. ההתקדמות היתה מאוד איטית והצירים לא השתנו בעצמתם, הם היו לגמרי סבירים ובין ציר לציר הייתי כהרגלי (לא חשבתי על הציר שהיה ולא חיכיתי לציר שיהיה…). בלילה הם הופיעו כל 20 דקות. לא ישנתי כל כך טוב, אבל עדיין לא ראיתי לנכון לפנות לחדר לידה כי פחדתי שיחברו אותי למוניטור באופן רצוף (אני מזכירה שאני אחרי קיסרי) ולא אוכל לנוע בצירים כאוות נפשי. הבוקר של יום שישי עבר כמו כל יום שישי אחר. יואב הלך לשוק בעצמו, עמית היה בגן, הלכנו לבית קפה והסתובבנו במרכז הכרמל. הצירים החלו להתקרב עוד יותר, כעת כל רבע שעה, עוצמה לגמרי סבירה, בין הצירים אני-אני לגמרי. אספנו את עמית מהגן בצהריים, שנת-צהריים כבכל יום שישי (למעט הצירים) ערב אינטימי בבית בחיק המשפחה המצומצמת שלנו.
כשיואב הכניס את עמית לאמבטיה…
אז התחילו הצירים להתקרב.
כל 10 דקות.
רשמתי, אז אני יודעת.
התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם להתכונן.
אחר כך התקשרתי אליהם ואמרתי להם לצאת.
עד שהם הגיעו (21:00) הספקתי להיכנס למקלחת. כל הזמן עם הצירים אני זזה, מעגלים, שמיניות, זה מעולה, הצירים לא מתחזקים ואני שומרת על עצמי מרוכזת.
עד שהם הגיעו הצירים קצת נרגעו. המשכתי לרשום את הזמנים. הייתי כל כך מרוכזת בצירים שלא הצלחת לזכור מתי היה הציר הקודם.
ראינו ביחד סרט בטלביזיה, שתינו קפה (כבר הרשיתי לעצמי לשתות קפה…) את האחריות על רישום שעת הצירים העברתי להורים שלי, הם הרגישו שהם בתוך העשייה. בזמן צירים הלכתי למקום אחר והייתי שם עם עצמי בתנועה.
בסביבות 23:00 הגיע ציר אחד מאוד חזק. אמרתי ליואב שהגיע הזמן לצאת עם הכלבה לטייל ושאם עד שהוא יחזור יופיע עוד ציר כזה חזק – אנחנו יוצאים. לציין כאן שיואב חשש להגיע מוקדם מידיי לחדר לידה אפילו יותר ממני, הוא לא רצה שייבשו אותנו שם. כמובן שעד שהוא חזר הגיע עוד ציר כזה, אמרתי לו שאני מרגישה שאני לא יכולה להישאר יותר בבית ושהגיע הזמן לצאת.
בדרך לבית החולים היו צירים חזקים ויותר קרובים (כל 5-7 דקות בערך) אבל בין הצירים תחושה טובה של 'עוד מעט נפגוש את הקטן הזה' באוויר, התרגשות.
הגענו למוניטור ב- 00:00. האחות בקבלה ראתה אותי בדיוק בין הצירים ומאחר והייתי כל כך רגועה היא אמרה "אני בכלל לא חושבת שאת בלידה…". המוניטור הראה פעילות רחמית חזקה אך לא סדירה, אבל כשהגיעה אחות אחרת לבדוק פתיחה היא שמחה לבשר לי על פתיחה של 3 ומחיקה של 90%. הציעו לי חוקן ונעניתי בחיוב. אח"כ נכנסתי לחדר הלידה ה'טבעי' שיש בו מקלחת צמודה והתקלחתי. עשיתי מקלחת ארוכה וטובה, שרתי את השיר הראשון שעלה לי לראש "שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה…", ועשיתי שמון מעגלים ושמיניות בכל ציר.
כשיצאתי מהמקלחת היתה כבר פתיחה של 5. בצירים יואב עושה עיסויים לעצם הזנב. חיברו אותי שוב למוניטור ואז כבר התחיל להיות קשה. הייתי על המיטה, הצירים היו תכופים יותר וחזקים יותר ולא היתה לי אפשרות לזוז. באיזשהו שלב התחננתי ליואב שיקרא למיילדת שתנתק אותי כבר, היא מצאה שהפתיחה כבר 8. נכנסתי שוב למקלחת.
הצירים היו מאוד מאוד מאוד חזקים.
יואב שאל אם אני רוצה אפידורל.
אמרתי לו "חמוד שלי, בפתיחה כזו זה כבר לא רלוונטי".
במקלחת הזו שאגתי. כאב לי. לא שלטתי בקולות.
כשיצאתי, נבדקתי בעמידה – פתיחה מלאה.
השעה 02:45.
ניסיתי בהתחלה ללחוץ בכריעה, אבל לא היה לי נוח וזה לא היה יעיל.
עברנו לשכיבה על הגב, גב כמה שיותר מורם רגליים מקופלות אל הבטן. בכל ציר – לחיצות, שאגות, יואב אוחז בידי האחת, המיילדת ביד השנייה. לוחצים ביחד. כואב לי. חם לי. לא נעים לי שאני צורחת ככה, אבל אני פשוט לא שולטת על זה. יואב נותן לי קצת לשתות בין הצירים, זה בדיוק במקום.
ב- 03:05, בציר האחרון, בלחיצה האחרונה עשתה לי האחות את החתך (הרגשתי אותו, אבל זה מתגמד לאור מה שבא אח"כ) ונועם שלנו היה בחוץ, עליי, רטוב, מדהים.
ואז התחילו כולם להיות סביבי לחוצים.
השלייה לא יוצאת. ניסו כך וניסו אחרת והיא בשלה – עקשנית. בסוף זה נגמר בהרדמה כללית והוצאה ידנית של השלייה. אבל שוב – מה זה הרדמה כללית מול החוויה האדירה והבלתי נתפסת הזו שעכשיו חוויתי ?!?
זו היתה לידה מהאגדות.
נשארנו בבית בדיוק כמה שהיה צריך, לא יותר מידיי ולא פחות מידיי.
הלידה התקדמה יחסית מהר.
יואב היה מדהים.
צילה המיילדת היתה מדהימה – הרגשתי ביטחון גדול.
הכאבים החזקים התחילו רק בפתיחה מאוד גדולה, אז זה לא היה סבל כזה גדול.
עשו חתך – אז חתכו. הרדמה מלאה – אז הרדימו.
נועם שלנו מנעים את ימיינו ואנחנו מוצאים שהאהבה לא מתחלקת – היא מוכפלת.
