“I.29" אז מגיעים להתוודעות פנימית וגם המכשולים נעלמים"”
סיפור הלידה שלי מתחיל ביום שלישי אחד בתחילת ינואר 2007.
באותו יום הלכתי לעשות בדיקת הריון כי היתה לי הרגשה שהשעון השוויצרי שנקרא המחזור החודשי שלי, קצת מקרטע. התוצאה החיובית היתה ברורה וחדה ומכאן הכל התחיל.
ידעתי שאני רוצה ללדת בלידה רגילה, לידה טבעית ככל שניתן, ללא אפידורל. ידעתי שאני רוצה את כל החוויה, על כל חושיה וגווניה. נרשמתי לקורס יוגה, תרגלתי ונשמתי ועשיתי הליכות, השתדלתי לאכול נכון. למעשה, הורדתי הילוך בחיים באופן כללי.
רק לצורך הפרוטוקול – ההריון שלנו היתה הפתעה !!! זה לא שלא ידענו שזה יכול לקרות, הרי לא עשו אותנו באצבע, אבל לא עסקנו באופציה הזו באופן מעשי. אחד הדברים הכי מדהימים היה הקלות בה נכנסתי להריון ועד כמה ההריון היה תקין לכל אורכו. עשינו את כל הבדיקות הגנטיות האפשריות, אולטראסאונדים מכל הבא ליד (היתה לי נגישות גבוהה…), את כל בדיקות הסקר והכל היה ללא רבב. מושלם.
עד שלפתע פתאום, בשבוע 30 לערך, באחד הביקורים אצל הגיניקולוגית שלי התבשרתי שאנחנו עדיין במצג עכוז ושאם העובר (לימים עמית) לא יתהפך בשבועות הקרובים, יש לחשוב על ניתוח קיסרי.
מנקודה זו והלאה כל השבועות שחלפו עד ללידה היו בסימן "היהפוך כושי עור ו…".
מה לא עשיתי ?!? מלבד להיקשר הפוכה לתקרה עשיתי כמעט הכל. הייתי שרועה שעות בתנוחות הפוכות של היוגה, שרפתי לעצמי את האצבעות הקטנות של הרגליים בטיפול סיני, דיברתי אל העובר שלי ברוך ובעדינות וביקשתי ממנו יפה להתהפך, הסברתי לו שזה לטובת שנינו ואפילו הדלקתי לו אור בתחתית הבטן כדי שיבין לאן הוא אמור לפנות… נקפו הימים וחלפו השבועות ומצאתי את עצמי בשבוע 38 נוסעת לעשות היפוך חיצוני, הכל כדי לחוות את חווית הלידה הטבעית ולהימנע מניתוח על כל השלכותיו עבורי ועבור העובר שאני נושאת ברחמי.
הנמר לא הפך חברבורותיו, הכושי לא הפך את עורו והעובר שלי הוכיח לכולנו שיש לו רצונות משלו – הוא פשוט רצה להישאר עם הראש למעלה. וזהו.
הניתוח נקבע ל- 30.8.2007 ושבוע לפני כן החלטנו יואב ואני לפתוח ב"חגיגות השבוע האחרון". ביום חמישי הלכנו לעשות סידורים בבנק ותכננו שמשם נמשיך לאיזה פאב. אבל אז, מול הפקידה של הבנק פתאום עבר גל אדיר של כאב שתפס לי את כל הבטן, זיעה קרה כיסתה את פניי ולא הייתי מסוגלת לקום מהכסא. כמו כל אישה בחודש התשיעי להריונה, מיד כשקמתי הרגשתי שאני חייבת להשתין. בשירותים גיליתי, להפתעתי, מעט דם ואז הבנתי שעמית מתחיל את דרכו אלינו.
בנון-שלנטיות מהולה במתח אמרתי ליואב ש"אני חושבת שצריך ללכת לבית חולים". בדרך הספקנו לגרד חיש-גד ואפילו זכינו ב-50 ₪, קנינו סנדביצ'ים ושתייה מתוקה והגענו לחדר מיון יולדות בבית חולים כרמל.
מיד עם הגעתנו הוכנסתי לחדר המוניטורים ואכן ראו פעילות רחמית מסויימת, אולם הבדיקה הידנית הראשונית הראתה שהצוואר עדיין סגור וחשבנו לתומנו שאולי נחזור הביתה. מפה לשם, נשארתי עוד כמה שעות בחדר המיון, הדימום התגבר, המוניטור הבא כבר הראה צירים סדירים כל כ- 10 דקות והיתה דינאמיקה צווארית.
זהו. לא היתה ברירה. אין דרך חזרה.
עמית ממש ממש בדרך. זה לא יאומן.
השעה כבר היתה 00:30, האחות הכניסה אותנו לחדר הלידה והתחילה להכין אותי לניתוח. בין היתר הכניסה לי קטטר, מה שהיה ממש ממש סיוט, אבל מרוב אדרנלין לא כל כך היה לי אכפת מהכאב.
תוך שניות (כך זה נראה לי) הייתי בחדר ניתוח, נשיקה ליואב ו…
אני לבד עם המרדים והסניטר.
הרדמה ספינאלית. תוך שניות נמלים ברגליים ומיד – חוסר תחושה.
הרופא המתמחה מגיע, מנקה אותי ומודיע שברגע שלא תהיה לי תחושה מהבטן ומטה – הניתוח מתחיל.
תוך דקות שמעתי את הבכי שלו.
זה היה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין לעצמי.
כל ההכנות וכל התכנונים שבעולם לא מכינים אותך לרגע בו מופיע הייצור המופלא הזה בעולם.
הבכי שלו חתך את השקט שהיה בחדר הניתוח כאבחת הסכין, וישר אחרי שסיימו לנקות אותו הביאו אותו אליי. רחרחתי אותו ונשמתי אותו אליי, חיככתי את הלחי שלי בשלו ובכיתי… הייתי המומה.
למעשה אני עדיין.
ככה ילדתי את עמית.
