פשוט לא האמנתי/ מאת אמא של אביגיל
יואב ותמר נולדו בניתוח קיסרי בשבוע 36. ההריון היה כבד והגוף שלי היה מותש. בניתוח עצמו הם נלקחו ממני מיד בלי שאפילו יכולתי להסתכל עליהם. אחרי הניתוח לא יכולתי לזוז מהמיטה. הנשים שהיו איתי בחדר וילדו בלידה רגילה חיתלו, הניקו, הסתובבו, ורק אני – שוכבת במיטה. הביאו אלי את יואבי (תמר היתה באינקובטור 24 שעות) ולא יכולתי אפילו להחזיק אותו. נכון שבפרספקטיבה זה לא הכי חשוב. כי נלחמתי על ההנקה, והצלחתי. כי יש לי ילדים גדולים מקסימים אוהבים ונאהבים. השבועיים – שלושה הקשים האלו עברו וחלפו, אבל לא שכחתי את ההרגשה הזו. כשנכנסתי להיריון עם אביגיל היתה לי מטרה אחת בחיים – ללדת בצורה הטבעית. וכמו שבעלי אומר, כשאני מחליטה משהו – וזה מספיק מעניין אותי אני עושה על זה דוקטורט. אז קראתי את כל החומר האפשרי באינטרנט, דיברתי עם נשים שעברו את זה, השתתפתי בקורס יוגה להריון אצל דפני והלכתי לקורס הכנה ללידה מיוחד לנשים שעברו ניתוח קיסרי.
הדבר העיקרי שקיבלתי מדפני היא האמונה בגוף. גוף האשה נועד ללדת- ולכן אין סיבה שהגוף שלי לא יעמוד בזה. העובדה שגם לאמא שלי וגם לאחותי היו לידות קלות, יחסית, וטיבעיות עזרה גם היא. לא יכולתי לחשוב על פרטנר טוב יותר מאביב לעבור איתי את זה, שמוכן ללכת איתי כמעט עם כל גחמה שלי. שידע שהרצון שלי ללדת באופן טיבעי כ"כ חשוב לי ותמך בי והאמין שאני יכולה. והאמונה הזו שלו ושלי מאד עזרה לי. עצם הנוכחות שלו הרגיעה אותי, וזה משהו שאביב מצליח לעשות מאז שנפגשנו.
במשך כל אותו יום הרגשתי כאבים בבטן שהולכים ובאים. החלטתי מיד ללכת לקניון לעשות סיבוב כדי שזה יאיץ את הלידה. וזה אכן עבד. בשעה 17:00 החלטנו שזהו. הולכים. הפקדנו את הגדולים אצל ההורים שלי ויצאנו מלאי מצב רוח טוב לבי"ח רמב"ם. הגענו מוקדם מדי לחדר הלידה, אך אני לא מצטערת על זה. אני חושבת שבבית היה לבעלי קשה להיכנס "לתפקיד", הרבה יותר מאשר בחדר הלידה. הגענו בשש בערב, עם צירים כל 10 דקות אך ללא פתיחה כלל. בבית מדדתי שזה כל 6 דקות, אבל כנראה המדידה בעת שהילדים מסביבי ואני מנסה לארגן להם תיק לשהייה בלילה אצל סבתא היתה לא ממש מדוייקת…
הגענו לחדר הלידה ואחרי כל הבדיקות אמרו לי, שלמרות שהצירים סדירים אני רק בפתיחה של 0.5 ס"מ… עליתי וירדתי במדרגות והלכתי איזה שעה, אך ללא התקדמות. הרופאה הודיעה לי שחייבים להכניס אותי לחדר לידה בגלל שבפעם הקודמת ילדתי בקיסרי. ההתקדמות היתה מאוד איטית והצירים מאוד כאבו. לא יודעים ממש למה לצפות, ולכן הכאב – כמה שמנסים 'לקבל' אותו, מאד כואב ומפתיע כל פעם בעצמה שלו. התקלחתי איזה שעה ועיסיתי את הפטמות ועשינו מסאז'. המיילדת בדקה אותי – ושום התקדמות. פתיחה של ס"מ אחד. בערך ב-03:00 בדקה אותי שוב המילדת, הייתי עדיין בפתיחה של ס"מ אחד בלבד. איזה יאוש תפס אותי, ראיתי את עצמי נמצאת בחדר הלידה עד 16:00 למחרת נאבקת עם הכאבים ועם ההחלטות האומללות שלי… המילדת הציעה שאשכב במיטה ואנוח – כי מחכה לנו עוד לילה ארוך, אז שכבתי על הצד ובכל ציר אביב (בעלי המקסים) עיסה לי את הגב ולחץ חזק על עצם הזנב (עצה של מדריכת היוגה שלי) וזה עזר. עדיין מאד כאב. באמצע נכנסה המיילדת וליטפה אותי ואמרה לי שאאמין בעצמי ובגוף שלי. הייתי על סף יאוש וכבר שאלתי את עצמי האם זה שווה, ושאני רוצה ניתוח ומה בכלל חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי אפילו להגיד את זה בקול רם אחרי כל טירחוני השכל בנושא (לידה טיבעית ולא ניתוח) שעשיתי בתשעת החודשים האחרונים. בכל פעם שישבתי על השירותים היה לי ציר, אפילו אם שנייה לפני כן היה לי ציר. וגם לפעמים בזמן ציר היה לי צורך ללחוץ ונורא נלחצתי מזה, כי ידעתי שאסור. בכל הזמן הזה הצירים נעשים תכופים יותר וכואבים יותר. ככה העברנו את הלילה.
ב-05:20 פתאום אחרי ציר על השירותים נעמדתי וטראח… ירדו לי המים. נלחצתי מזה מאוד. ידעתי שהצירים אחרי ירידת מים כואבים, ולא תמיד זה מזרז את הלידה, ופחדתי נורא – עכשיו יהיו לי גם צירים יותר כואבים וגם זה לא אומר כלום לגבי ההמשך. בעיקר פחדתי מהכאב. ד"א – מה הבעל שלי עושה אחרי ירידת המים? מנקה אותם עם מגב (טוב, הוא הבן של אמא שלו לטוב ולרע). אביב קרא למיילדת, ונכנסה הרופאה היא הכריחה אותי לשכב (אפילו שהייתי באמצע ציר) ואמרה שמפחדים מצניחה של חבל הטבור, ומעכשיו אצטרך לשכב כל הזמן. באותו רגע התייאשתי נורא ואמרתי שאני רוצה אפידורל.
הרופאה בדקה אותי "יופי, פתיחה של 5, אני מזמינה עכשיו את המרדים". שוב הרגשתי צורך עצום ללחוץ אבל ידעתי שאסור והייתי לחוצה מזה מאוד. בינתיים המיילדת הכניסה לי עירוי של נוזלים והכינה אותי לקבלת האפידורל. שוב נכנסה הרופאה (בלי המרדים!!) ועוד מיילדת "איפה האפידורל?" אני שואלת, ועונים לי "הוא בדרך". אם הייתי יודעת שעוד 30 דקות זה נגמר הייתי מסתכלת על זה אחרת. המיילדת החליטה לבדוק שוב את מצבי, כי אמרתי שיש לי צורך ללחוץ "אין אפידורל, יש לך פתיחה של עשר אצבעות, הלידה בעיצומה – זה עכשיו".
לא האמנתי למשמע אוזני. ניסינו ציר לחץ אחד על הגב, ועוד אחד על הצד והוחלט שעל הגב יותר נוח לי. הכל קרה מאוד מהר חמש לחיצות חזקות ואביגיל היתה בחוץ. אבל האמת שזה היה נראה לי באותו הזמן כמו נצח. אביב אומר שהוא היה מופתע מכמה הייתי מאופקת… ושלא צעקתי בכלל רק התאמצתי מאוד והיו לי קולות של התאמצות. לי זה היה נשמע כאילו אני צועקת. אין לי תפרים בכלל, המיילדת שפכה שם שמן שקדים וזה כנראה גם עזר. בקיצור בסה"כ אפשר לקרוא לזה לידה קצרה יחסית ומוצלחת ביותר – בעיקר כשמסתכלים על התוצרת… לא? ב-05:55 נולדה אביגיל, 30 דקות אחרי ירידת המים.
