ביום ראשון, ראיתי סימנים. זה מתקרב הולך לקרות. היום או שממש בקרוב, הסימנים היו שנעמי באה לאסוף אותי מהעבודה ואמרה שלום לרופאות הבכירות. אז מה?! אחרי זה הלכנו לסרט, דייט אחרון, פגשנו קולגה שילדה לאחרונה (עוד סימן). מנצלים כל שנייה….לבלות את חירותנו כזוג.ברבע לחמש בבוקר התעוררתי לראות שנעמי לא לידי, נו טוב חשבתי לעצמי בטח עוד אחד מבולמוסי אכילת התותים הליליים שלה או אחד מיני ביקורי השתנה תכופים של התקופה האחרונה. מה קורה? שאלתי אותה, עשיתי פיפי היא אמרה ונראה לי שהיו לי צירים (את זה כבר שמעתי…? או שלא בדיוק ככה..) אמרה שחושבת, זה לא מספיק, תעירי אותי אם זה רציני, אמרתי. ולא נרדמתי. אחרי חמש דקות היא אמרה הנה נראה לי שיש לי עוד אחד. קמתי. הכנו ארוחת בוקר קלה אמרנו נראה מה זה בדיוק ונחליט מה לעשות, כמה היתממות יכולה להיות?
אני תוך כדי הכנה שמחתי על יום החופש מעבודה, איזה כיף, אחרי זה מי שהוא אמר לי שילד זה הרבה יותר עבודה, תמיד מישהו אומר את זה. התחלנו למדוד צירים, התרחצנו ושלשלנו בסימביוזה מדהימה את הפופקורן של יום האתמול. הצירים הצטופפו והאמת שהיה לי די קשה לנהל רישום, הבנתי תוך כדי למה אין לי יומן. זה לא רק כי אני מתעצל , אלא זה פשוט קשה. הילדון הזה שבשלב ההוא עוד קראו לו אופטימוס פריים העובר האופטימי, לא רק לימד אותי מה זה תשעה חודשים אלא התחיל ממש לתזז אותי כל 3 דקות ל41 שניות, אין מה לדבר יקה. טוב, כשהצירים הצטופפו ממש, נעמי החלטנו, שניסע לבי"ח. בתוכי חששתי שזה מוקדם מדיי. נעמי השתמשה בתירוץ חזק- גם לאימא שלה היו לידות מהירות ובבי"ח חולים היא מרגישה בטוחה יותר, שני אלו בצרוף העובדה, שאין מה לעשות היא בדרך כלל צודקת שכנעו אותי, סגרנו את הטרולי שהיה ארוז מזה מספר ימים ויצאנו מהבית זמן קצר לאחר הזריחה, לבוקר של יום חדש. מעניין שתמיד פנטזנו את הלידה כאקט לילי.
חניה כמובן שלא מצאנו, קיוויתי שהיום יסתיים בדו"ח אחד, נעמי יצאה לפניי וקראה לי לבוא מהר למקום חניה מרחק 20 מטר מהנוכחי, שיפרתי עמדה לכחול לבן אחר, איזה אסטרונאוטית חמודה …הדו"ח כפרה.
עד עכשיו מטעמי צניעות לא תיארתי את חלקי בכוח הלידה, להבדיל מנעמי שלחצה רק בדקות האחרונות אני נאלצתי ללחוץ חזק בשתי ידיים לאורך כל הצירים. אלוהים איזה חזק אני, לחצתי עם יד אחת על הגב התחתון ויד שנייה על הבטן ונענעו אגן תוך נשימות יחדיו כפי שלימדה דפני המורה ליוגה. זה קרה בבית ובמכונית ואז ב7 ורבע בבוקר ליד הביטחון בבני ציון, אח"כ ביציאה מהמעלית. ואנו בשלנו בריקוד האינטימי הזה.
עלינו למיון יולדות לחיוכה החם של בת ציון (המלכה) מוניטור, פתיחה…. וזה רק סנטימטר וחצי, כבר עכשיו אני רואה כמה זה כואב לנעמי ואני לא בטוח שלידה טבעית זה שווה את זה. לכו להסתובב שעתיים ותחזרו אמרה לנו. ירדנו למטה קנינו מיץ והתלבטנו אנה נלך? לפתע נתקלנו במקרה (אם יש בכלל מקריות בעולם…) בחברתה הטובה ביותר של נעמי, אחותה בנפש, מאז ימי "גן רינה", בכניסה לבי"ח. גם החברה בהריון מתקדם. הדרמה הייתה בלתי נמנעת שתי הכרסתניות התחבקו אחת על רעותה ואפילו אני נאלמתי דום מפחד הדמעות. המשכנו בדרכנו, יצאנו משערי בי"ח ליום חורף שטוף שמש ומואר, סביבנו אנשים בדרכם לעמל יומם ואנו בדרכנו למנהרת הקסמים שתשנה את חיינו. בתוך ההמולה הזו בעודנו צועדים לאורך שדרות גולומב, בעליה, ציר ועוד אחד ועוד אחד, ובכל אחד עוצרים לריקוד קטן נוסף מנענעים אגן לסובבו במערבולת אל תוך עולם חיינו.
לאחר מספר צירים (שתי דקות וארבעים שניות ביניהם וחצי דקה אורכם) הגענו לגן המשחקים שזכרתי מימי נעורי אז שוטטתי בגני עירנו היפה. סביבנו עצי חרוב מוארים באור השמש וענני יתושים, קליפות גרעינים וכוסות פלסטיק מפוזרים בפינה. שיחקנו במתקנים, עמודי הברזל והחבלים שימשו את נעמי לאחיזה בשעת הציר, בשלב מסוים ניסינו להתאמן בעמידת שש על ריצפת הריקותן. הצירים הצטופפו והתארכו, החלטנו לחזור ליולדות לאחר שעה ורבע. בדרך צירים בשפע, ומכרים, נעמי הלו גדלה על ברכי בית החולים הזה מתוקף היותה בתו של…פגשנו רופא מוכר ומיודד מאד, דודתה של אמה של נעמי, יפיפייה בת 90, שהייתה שם לרגל בדיקות, עוד חיבוק ונשיקה. האוקסיטוצין עולה ועולה. הגענו למיון. שוב מוניטור פתיחה ו… 7.5-8 ס"מ, מה איך זה קרה. נעמי בצירים בכאב אני איתה מלווה בשקט והתרגשות. אב-דול הגדרתי את עצמי.
הלידה מתקרבת התינוק מגיע. נכנסנו לחדר לידה טבעית. עם מיטתו המרשימה והמשוכללת עד כדי צורך בתואר הנדסאי לפחות בכדי לתפעל את תפקודיה. הטייפ לא עבד אבל נעמי החלטנו שאנחנו בקטע של NO MUSIC. אז זה לא שינה הרבה.
לסיכום, נעמי היא פשוט לביאה. אני מספר את זה, שיידע הקטנצ'יק וגם העולם. אני ידעתי את זה ,כאילו, אבל ככה, זה לא האמנתי…האמת שכן אבל בכל זאת, שראיתי אז בכלל. שעה היינו תחת זרם הטוש בין הצירים, אני אומר לכם לחצתי שם כל הדרך כמו מטורף בכל ציר, היא לחצה רק בסוף. לאחר מכן על המיטה בעמידת שש, הוא מתקרב אלינו, הרופא עבר שם באיזשהו שלב אבל רק שאל קצת על העבר ועל העובר ובזה זה נגמר. המיילדת שהתלוותה אלינו הייתה מדהימה, עודדה ויעצה. . בקטע אחד כבר רצתה לבצע פקיעת מים, אבל ביקשנו לחכות מעט עד צירי הלחץ, בציר הבא נעמי לחצה ממש והמיילדת נשטפה במי שפיר צלולים וריחניים בריח החיים, אח איזו עבודה זו, מעניין אם היא חשה שחיקה. קשה לי לתאר מה שקרה שם מפאת פרטיותנו, אבל יותר מזה מפאת התדהמה, ראיתי שיש אלוהים, זה קורה לי פעם ב…. אבל עכשיו זה שבר את כל השיאים.
ואז הוא יוצא כולו סגלגל מקופל וצועק את חרדת קיומו החדש והלא ברור הזה, ומיד מונח על חזה של נעמי. אני בצד בשוק, דומע נרגש נפעם חסר מילים, המיילדת מעירה אותי בוא תראה את החמוד זה הבן שלך. זהו ,הבנתי משהו אדיר על אהבה, על נעמי ועליי (לא משהו שלא ידעתי ובכל זאת). גיליתי מידת אושר שלא הכרתי לפני כן, וליבי נמלא אור
