סטודיו יוגה לנשים

סיפור הלידה של אוּרי

שמי קרן. אני בת 28.5. ילד ראשון. היריון ראשון. לידה ראשונה. התרגשות גדולה! סיפור הלידה שלי מתחיל בשבוע 39+1 להריוני.

התעוררתי לפנות בוקר בשעה 3:50 עם הרגשה מוזרה ופיפי כמובן… מיד הלכתי לשירותים (כהרגלי בשבועות האחרונים ובכלל בכל תקופת ההיריון), ומיד אני מרגישה הרגשה שונה שמציפה אותי. ישבתי רגועה וחשבתי לעצמי "שהנה הפקק הרירי ירד" אבל לאחר שקמתי הרגשתי שממשיך לנזול ממני נוזל שקוף, ממש בטפטופים וללא שליטה. הבנתי שהלידה מתחילה. ירידת מים! הייתי מאוד רגועה. חזרתי למיטה והערתי את בן-זוגי ואמרתי לו "נראה לי שיש לי ירידת מים", הוא מיד התעורר. ווידאנו שאכן הייתה ירידת מים בספרים ובשיחת טלפון קצרה לביה"ח, באותה הזדמנות ביררנו אם חדר הלידה הטבעי ברוטשילד פנוי. הוא היה תפוס וכך גם כל חדרי הלידה. פיצוץ אוכלוסין. עדיין אנחנו רגועים ושלווים. יודעים שיש לפנינו עוד הרבה זמן. נשארנו רגועים והצעתי שנחזור למיטה בכדי לישון ולאגור כוחות. באמת התכוונתי לכך… אבל מספר דקות לאחר מכן הרגשתי צירים קטנים שהתחילו להגיח מהגב ומהבטן התחתונה. דומה מאוד לכאבי מחזור חלשים. התרוממתי והודעתי נחרצות שאני לא יכולה להמשיך לישון. הדלקתי דוד למים חמים. הכנו דברים אחרונים לדרך (טרמוס עם תה פטל, חטיפים, שתייה, מוסיקה ועוד). עמעמנו אורות בבית. שמנו מוסיקה נעימה ושקטה. בן זוגי שלח אי-מיילים אחרונים בענייני עבודה, יצא עם הכלבה וכך התארגנו לנו בשקט וברוגע. בידיעה גמורה שתוך 48 שעות יש לנו ילד. … אני התחלתי להתכנס, להרגיש צירים, הייתי במקלחת, על הכדור, הסתובבתי ובכל ציר ירדו להם עוד מים. טפטופים. כך העברנו את השעות הראשונות בבית, בנעימות ובאהבה גדולה. בן-זוגי התקשר כל כמה זמן לבי"ח רוטשילד לוודא אם החדר הטבעי התפנה. בשעה 7:00 בבוקר הודיעו בחגיגיות שהחדר פנוי! בשמחה אמרתי לבן-זוגי שזה האות שלנו והסימן לכך שצריך לצאת מהבית. יצאנו. עם כל הפקלאות, עם הכדור, ובעיקר עם התרגשות גדולה מאוד יצאנו אל הדרך. בחוץ הייתה הרגשה מיוחדת וחשבתי לעצמי שזה יום ממש יפה להיוולד בו. מן הרגשה טובה כזו. נעימה. שיש עימה טעם של התחדשות ושינוי. הנסיעה הקצרה לביה"ח עברה בשלום, עם ציר אחד לא קשה במיוחד. הרגשנו קצת מבולבלים, אם צריך לנסוע כבר או לא… אבל אנחנו כבר בדרך. חשבנו אולי היה עדיף לנסוע לים, אבל כבר מאוחר מדי. הגענו לחניית ביה"ח, חנינו ואני עוד אמרתי לבן- זוגי לא לקחת את הכדור כי בטח יש עוד מלא זמן ואולי ישלחו אותנו הביתה. הוא לא הסכים ולקח הכול. בתחילת הדרך אני מרגישה את הנוזל החם עובר לו בין רגליי. וכך הגענו אל חדר המיון של היולדות. צפוף. עמוס. שלחו את הבן-זוג להביא מדבקות. אני מרגישה צירים כל כמה דקות. ישבתי על הכדור. נעים לי. הכניסו אותי לבדיקת פתיחה ומוניטור. הכול תקין. הבטיחו לי שהחדר לידה הטבעי פנוי. פתיחה 1.5 ס"מ בקושי. צירים לא סדירים ולא חזקים במיוחד. עוד מוקדם. בדיקת רופא. אולטרא סאונד. מאשר ירידת מים צלולה ומאשר שהכול תקין. מאחל לי בהצלחה! האחות באה לבשר לי שבינתיים אכנס לחדר לידה רגיל משום שבדיוק הגיעה יולדת עם פתיחה 4 והיא קודמת אליי. הייתי רגועה והרגשתי שיש לפניי עוד דרך ארוכה וקשה. נכנסנו לחדר מס' 2. השעה 9:00 בבוקר בערך. … מוזר. יושבים בחדר. מדי פעם צירים. מוניטור לסירוגין. כדור. מקלחת. נכנסה המיילדת יפה, נתנה לבן-זוגי ביד שמן ואמרה תתחיל לעבוד. הביאה מזרון והלכה. כך העברנו כמה שעות. אני לאט לאט מתחילה להיות יותר מכונסת. יותר כואבת והצירים הולכים ומתבגרים. בכל ציר אני מרגישה כאב וגם התרגשות. יורדות דמעות. אני בוכה גם מהכאב וגם מהעוצמות של הרגשות. אני מדברת אל העובר. קוראת לו לבוא. שולחת אליו ידיים ומנסה לרכך את בואו אליי. אני מרגישה שהוא קרוב. שהוא רוצה להתקדם. זה מוזר אבל אני מרגישה ממש טוב עם הצירים. הם נסבלים ואנחנו כולנו ביחד. יד מלטפת. יד מעסה את הגב התחתון. יד מחזיקה טוש במקלחת והכול ביחד. אני, בן-זוגי והעובר כגוף אחד. כואבים יחד, שמחים יחד ומתרגשים ביחד. בשעה 12:00 אני מבקשת שייבדקו פתיחה. קוראים ליפה. היא מגיעה ומכריזה על פתיחה של 3 + ס"מ. היא מנסה לעודד אותי שיש התקדמות טובה. אני בסדר. לא מגיבה יותר מדי. היא לא כל כך משמעותית לי. אני רק מחכה שתצא ושתוריד ממני את המוניטור. אנחנו ממשיכים בעבודת הצוות המדהימה שלנו. ממשיכים בביחד. בטוב. בשלנו. … הכאבים הולכים ומתגברים. האנחות וההתכנסות. תרגילי היוגה והמסג'ים. בשלב הזה הכול מתחלף בצעקות רמות. בן-הזוג מנסה לעזור. מנסה להחזיר אותי לעמידת שש. לתנוחה טובה למסג'. אני כבר לא יכולה. כמו אריה בכלוב. אני שואגת. "כואב לי" "אני לא יכולה יותר" "אני הולכת לאבד את ההכרה". הצעקות שלי היו חזקות והן נשמעו בכל המחלקה. הרגשתי שזה מתחיל להיות בלתי אפשרי. כאילו שני טרקטורים מושכים את עצמותיי לכיוונים מנוגדים. הכאב היה עצום ואני מתחילה לאבד את הרוגע. את הנעימות ובכלל. בן-הזוג מדבר אליי ברכות ובדאגה, מנסה להבין איך אפשר לעזור. יפה מציעה גז צחוק. אני עולה על המיטה ומתחברת לגז. שום דבר. אין השפעה. מעצבן אותי להיות על המיטה וזה ממש לא משפיע עליי. ויתרתי. המשכנו בשלנו. הכאבים הולכים ונעשים קשים וכואבים יותר. אני רואה טיפה של דם. בתוך תוכי מרגישה שהנה זה קרוב. אבל בפעם האחרונה הייתה פתיחה 3. בן הזוג מציע אפידורל, כי נראה שהלידה הולכת להיות ארוכה. אני ברמות כאב שאינם מאפשרים לי להגיב או להתווכח או לשאול שאלות. אני מהנהנת בחיוב. … השעה 14:00 ואנחנו מחליטים על אפידורל. מרגישים שאנחנו רק בתחילת הדרך. לא בדקו פתיחה. המרדים מגיע די מהר. מיד מזריק. הדקות האלו של ההזרקה והשכיבה היו קשות. מאוד! הצירים היו כואבים ובתדירות גבוהה. כמעט ולא הייתה מנוחה. בן הזוג מבקש שיניחו לי עד שהציר יחלוף אבל בזמן הזריקה שוב מגיע גל של ציר. כואב. צריך להחזיק חזק ולא לזוז. זהו הכאב עבר אחרי כמה רגעים. אני נושמת ומסתכלת סביב. מזהה את החדר ומוזר לי. כאילו עד עכשיו לא הייתי פה. בודקים פתיחה. להפתעתנו הרבה מכריזה יפה על פתיחה 9 !!! אנחנו בהלם. הלידה התקדמה בשעתיים והגענו לסוף. אחרי רבע שעה אוּרי כבר היה ממש נמוך בתעלת הלידה. פתיחה 10. הלידה קרובה יותר מאי פעם. אני מתחילה להתרגש. בכי של שמחה, התרגשות, סקרנות. מתחילה להבין שהנה זה בא. אני בקרוב פוגשת את העובר הקטן שלי. מילאה אותי שמחה אדירה. האפידורל הרגיע והפחית כאב. הרגשתי פתאום לחץ עצום בעצמות האגן ובפי הטבעת. משהו גדול הולך לצאת משם. הבנו שלקחתי אפידורל מאוחר מדי. … שעתיים עם אפידורל. אני מרגישה את הראש. ויש החלפת משמרות. מגיעה המיילדת בת-שבע. היא מסבירה לי איך ללחוץ. אומרת כל הזמן שבלי לחיצות זה לא ילך. אני רועדת ברגליים. מרגישה שפלג הגוף התחתון לא מגיב טוב. רדום. כך עברו להם הרגעים הללו בציפייה וניסיונות דחיפה ולחץ. בן-הזוג מהצד מדבר איתי ומעודד אותי ללחוץ. הוא רואה את הראש ומתרגש. גם אני מרגישה את הראש. הלחיצות הולכות ומתגרות, מרגישה כאילו זה לא עוזר ולא זז. הרבה זמן עובר. אני מתחילה להתעייף. ואז מגיע הרגע. הראש כמעט בחוץ. אני מרגישה אותו. אבל צריך לחתוך, בן הזוג מתווכח, טוען שהוא רואה שהראש יוצא. בת שבע מסבירה שזה רק הבצקת. היא חותכת חתך חיץ. ואז הוא מגיע בגלישה אחת וחלקה. הוא עליי. ההתרגשות בשיאה. הוא משמיע קולות נמוכים ורכים. הוא מיוחד ומרגיש לי שלי. אני מחבקת אותו. המומה. כולי פליאה, קסם והתרגשות. בן-הזוג לידי, שותף להתרגשות. הוא מוותר על חיתוך חבל הטבור. שנינו מוקסמים מאוּרי שזה עתה הגיח לעולם. השעה 16:42.