ביום שבת בערב, אחרי אימון יוגה ואחרי שראינו שתי לידות בטלויזיה (זה היה רמז קוסמי), הלכנו לישון. היו לי קצת התכווצויות אז לא כל כך נרדמתי, ובאיזשהו שלב, הרגשתי משהו נוזל… ניסיתי להתעלם מזה ולישון, כי כבר הבנתי שכנראה הלידה קרבה ורציתי לאגור קצת כוחות, אבל אחרי שזה לא הפסיק החלטתי לקום ולבדוק. היה לי ברור שמדובר בירידת מים, רק לא ידעתי לקבוע אם הם מקוניאליים או לא. החלטנו להתקשר למוקד האחיות של קופת החולים ואחרי שביססנו שמדובר במים מקוניאליים התארגנו ויצאנו לכיוון בית חולים כרמל.
מה שגיליתי בדרך ולא ידעתי עד אז (אולי זו פשוט בורות שלי), זה שכשיורדים מים הם לא יורדים בפעם אחת וזהו, אלא ממשיכים לטפטף עד הלידה. אז גם בעודי עולה למיון יולדות הרגשתי כל הזמן טפטוף ופחדתי שזו הצפה, אבל הסתבר שזה לא כל כך נורא ולא ראו שום דבר מבחוץ. אחרי שבדקו אותי נשלחנו לחדר צירים והעברנו שם (רם, אמא שלי ואני) בערך 12 שעות, עם מוניטור צמוד כמעט כל הזמן בגלל שהדופק העוברי לא השתנה מספיק. במהלך השעות האלה נתנו לי שתי הפסקות של חצי שעה, שאחת ניצלתי למקלחת והשניה לישיבה על כדור, ושתיהן היו מאוד נעימות ומוצלחות.
רוב הזמן ישבתי ישיבה מזרחית על המיטה עם המוניטור, וזה היה די נוח, בהתחלה הצלחתי אפילו לנמנם בין ציר לציר. בצירים השתמשנו בטריק שאמא שלי למדה מחברה – נתנו לי לאכול קרח. אני לא יכולה להגיד שזה הפחית את הכאב, אבל זה עזר כי זה נתן לי משהו להתעסק בו ובנוסף כל הזמן הכנסתי נוזלים לגוף. חוץ מזה ככה גם אבא שלי היה שותף פעיל בלידה – הוא היה שליח הקרח שלנו.
בשלוש בצהרי יום ראשון הועברנו אחר כבוד לחדר הלידה עם פתיחה של 3-4 ופגשנו את מלכה המיילדת המקסימה. הרופאה, שהיתה גם היא מאוד נחמדה, חששה מזה שהלידה לא תסתיים באופן טבעי (בגלל שהייתי יחסית הרבה שעות אחרי תחילת ירידת מים מקוניאליים והדופק העוברי עדיין נשאר די קבוע) וניסתה לשכנע אותי לקחת אפידורל מראש. אנחנו רצינו לנסות להמנע מזה כמה שאפשר ובעזרת המיילדת החלטנו לחכות עוד חצי שעה ולראות מה המצב אז. זו היתה החלטה מאוד מוצלחת בשבילנו כי תוך חצי שעה הגענו לפתיחה של 6 ואחרי עוד שעה ומשהו הגענו לשלב הלחיצות.
ילדתי על הגב בגלל שהייתי כבולה למוניטור ואני חייבת לציין את המלווים המקסימים שלי שכל אחד מהם החזיק רגל שלי ונתן קונטרה כשלחצתי. זה היה כואב, אי אפשר להתעלם מזה, אבל שרדנו, ואני שמחה שככה התרחשו הדברים. בשעה שש עשרים וחמש אביגיל (התינוקת המשגעת שלנו) כבר היתה בחוץ. למרות שלא הצלחנו להמנע מחתך (ולא כי לא ניסינו), הרופאה תפרה אותי בצורה מוצלחת ביותר וממש לא סבלתי מהתפרים, שהתאחו במהירות רבה.
הסאגה של האשפוז שלנו התחילה דווקא אחרי הלידה, כשההמוגלובין שלי ירד וירד, ואז היה לי חום ואחר כך גם ספירה גבוהה של תאי דם לבנים, כך שבסופו של דבר היינו מאושפזות 9 ימים…
אבל בזכות הצוות הנהדר במחלקת יולדות זו היתה חוויה נעימה והעיקר שכולנו בריאים ומאושרים ושזכינו לילדה הזאת, שבזכותה כל רגע בחיים שלנו מלא באור, שמחה והמון המון אהבה.
