יום שישי,השעה 3:30 לפנות בוקר, קמתי לשירותים ובדרך גיליתי שמשהו מטפטף לי…זה היה כנראה הפקק, כי מאוחר יותר, נאמר לי שלא היתה ירידת מים. דקות ספורות לאחר מכן התחלתי להרגיש כאבים בבטן ובגב התחתון. בפעם הראשונה עוד היה לי ספק, אך בפעמים הבאות ידעתי בודאות מה זה. נורא שמחתי, אך ניסיתי להישאר רגועה ומרוכזת במה שקורה. חזרתי לחדר שינה, אמרתי לבעלי שימשיך לישון, והבטחתי לו שאם תהיה התקדמות כלשהי, אעיר אותו ונחליט מה עושים. רק שלא ידעתי אז שההתקדמות הזאת תבוא כל כך מהר. הצירים התגברו בעוצמתם ונעשו תכופים יותר. לפני שהתחלתי לספור ישבתי לי במדיטציה, בה אמרתי את המשפטים הבאים (תרגום חופשי מרוסית)-אני מודה לאלוהים על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי, אני מודה לגוף שלי על זה שתפקד במהלך ההריון בצורה הכי מדהימה שיכולה להיות ואני מודה לאדם הקטן שנמצא בתוכי על כך שבחר להיות הבן שלנו ושל אף אחד אחר. אחרי שסיימתי התחילו צירים חזקים מאוד. התחלתי לספור…כל 10 ….7….5…3 דקות. מה???? מה קורה פה? בחוברת כתוב שזה לוקח יותר זמן!!! תוך 20 דקות הצירים הגיעו לאורך של דקה בתדירות של 2 דקות. נשמע מוזר, אך זה מה שהיה. החלטנו שחייבים לנסוע לבית חולים. הנסיעה באוטו הייתה הכי קשה…כשהגענו הצירים היו מאוד חזקים… אך הייתי רגועה,שקטה ומרוכזת, וכל הזמן הייתי בתנועה. כשקיבלה אותנו האחות במיון היא אמרה לבעלי, שאני לא נראית אחת שנמצאת בלידה ויש מצב שנחזור הביתה. הייתי יותר מדי רגועה. אך היא טעתה… כשניגשה לבדוק את הפתיחה…הייתה בהלם…פתיחה של 5 ס"מ."
איך זה יכול להיות?"- היא שאלה. את בלידה פעילה וכל כך רגועה??? נשים במצבך צורחות בלי הפסקה. "תעשי מדיטציות וסיבובי אגן"- אמרתי לה, ואפילו חייכתי תוך כדי ציר מטורף. הייתי נורא גאה בעצמי באותו רגע. מהר מאוד עשו לי אולטרסאונד, הערכת משקל ושלחו לחדר לידה. בעלי בינתיים סידר את כל העניינים: מדבקות, רישום, ביקש חדר לידה טבעית וכו'. ההליכה לחדר לידה הייתה מיוחדת ביותר: עצירה מוחלטת , סיבובי אגן והשמעת קולות נמוכים בזמן הציר, ומנוחה בהפסקה בינהם. כולם אומרים שאין הפסקות בין הצירים. זה לא נכון! גם ב20-30 שניות שיש אפשר להספיק כל כל הרבה, ולנוח כל כך טוב! וזה מה שעשיתי.
כשהגעתי לחדר ביקשתי להתקלח, אחרי שיצאתי מהמקלחת (מהמיון עד סיום המקלחת עברו אולי 15-20 דקות) נכנסה המיילדת ואמרה שהיא צריכה לבדוק אותי על מנת לראות פתיחה…מתחילה לבדוק…מה???…את בפתיחה מלאה…צריך ללדת…לא האמנתי, אך לא היה זמן לדיבורים…יש עוד הרבה עבודה לפניי. באותו רגע שאמרתי לעצמי, זהו זה, הפסיקו הצירים. נשמע אולי מלחיץ אבל לא נלחצתי, להיפך נורא שמחתי ומהר מאוד התנתקתי מהכל ונכנסתי למדיטציה. ידעתי שזהו שלב הביניים שדיברנו עליו ושאני חייבת לנוח ולאגור כוחות. אחרי 5-10 הרגשתי דחף מטורף, לא אנושי אפילו ללחוץ. ואז…ואז לא עשיתי כלום… פשוט התמסרתי לתהליך, התנתקתי מהכל ונתתי לגוף שלי לעשות את כל העבודה. והוא כל כך ידע מה לעשות…ידע כל כך טוב… רק עזרתי לו קצת עם התנוחות שלמדנו במהלך קורס הכנה ללידה… (עשיתי את כל מה למדנו ואף המצאתי דברים חדשים).
בעלי עזר לי מאוד בכל השלבים, ובמיוחד בשלב הזה. עזר בהכל, פשוט ילד יחד איתי, בקיצור שנינו ילדנו באותו היום…
שלב הלחיצות נמשך כמעט שעתיים, היו כאלה שנכנסו לחדר-רופאים ואחיות-ואמרו שזה ארוך מדי וחייבים לסיים עם זה, אך אני ידעתי שזה ייסתיים בדיוק מתי שזה אמור להסתיים. פשוט ידעתי את זה…ולא טעיתי. בשעה 10:07 הייצור המקסים והמתוק מכולם שחיכינו לו 9 חודשים יצא החוצה. הרגשה נפלאה, מדהימה שאי אפשר לתאר במילים
לידה טבעית, מדהימה, קצרה וכיפית, כזאת שנותנת כוחות ורצון לעבור את זה שוב ושוב, ללא קרעים וחתכים. נשמע מהסרטים? אז זהו שלא. תאמינו בעצמכן, תהיו רגועות, תיעזרו בבעלים, גם אם אתן לא בטוחות שהם מסוגלים לעזור, ברגע אמת הם יודעם לעשות עבודה יוצאת דופן ותקשיבו לגופכן, הוא יודע מה לעשות. בדוק!!!
ועוד דבר חשוב!!! אל תרדמו בשיעורים של דפני ותקשיבו לכל מילה שהיא אומרת!!! זה עובד, בנות, זה עובד!!!
