סטודיו יוגה לנשים

סיפור הלידה שלנו מתחיל בשבועיים שחלפו מתאריך הלידה המשוער… חיכינו וחיכינו בהתרגשות וציפייה.שירה הבת הגדולה שלנו שרה לתינוק בכל יום "צא צא צא" החוצה. בכל יום נפרדנו מחברים "בטח נתראה כבר רק אחרי הלידה", אבל לתינוק היה נעים ברחם, והשגרה נמשכה ונמשכה לה… הלכתי מידי פעם לעשות מוניטור, ובכל פעם הצוות הרפואי נזף בתינוק שהוא רגוע מידי. אין האצות בדופק שלו, וזה לא מוניטור כל כך טוב הם רמזו. בהמשך כבר אמרו במפורש שזה לא בסדר, ואחרי שבוע 40 התחילו להפעיל לחצים שאשאר בביה"ח ואתחיל לידה בעזרת זירוז. 

לא רציתי להשרות לידה לפני שהיא מתחילה בעצמה, מסיבות רבות. רציתי ללדת בנעימים, בלידה טבעית ורגועה, כשהעובר והגוף שלי מוכנים. מצד שני כמובן שלא רציתי לקחת סיכון מיותר… בכל ביקורת הריון הייתי צריכה לשמוע מחדש על הסטטיסטיקה הלא נעימה של הריון עודף, ולחתום שאני לוקחת את האחראיות על עצמי. מלבד היעדר האצות בדופק הכל היה מצוין. כל שאר המדדים הראו שהכל תקין. הקשבתי היטב לתנועות עובר הרבות שהרגשתי בבירור, וגם לבעלי אסף, שבכל יום אמר בביטחון שהכל יהיה בסדר, וזה כנראה פשוט עוד לא הזמן.

בשבוע 42 חזרתי מביקורת בבי"ח. היו צירים מידי פעם אך לגמרי לא סדירים, וכרגיל המוניטור היה 'לא יפה' ושוב חתמתי על  טופס סירוב לאישפוז, הפעם עם הבטחה לבוא לביקורת בכל יום. הרופא היה מאוד נחמד למרות אי ההסכמה בינינו, ואמרתי לו שפשוט אשתדל ללדת היום בערב ולחסוך לעצמי את הביקורים היומיים. ואכן כבר בנסיעה הביתה הצירים התחילו להתחזק ולהתייצב, כל עשר דקות. שירה חזרה מהגן וביחד סידרנו את הבית, החלפנו מצעים, והצירים נמשכו והתחזקו. התקשרתי לאסף והוא הגיע בארבע וחצי. הצירים היו סדירים, כל חמש דקות בערך, ולא היו מאוד כואבים. סבתא של שירה הגיעה כדי לקחת אותה לחוג, ובחמש וחצי יצאנו כולם מהבית. 

אחרי התלבטות בחרתי ב'בני ציון' מתוך כוונה להנות מחדר הלידה הטבעי שלהם. מקלחת, אמבטיה, מיטה נוחה… רק רציתי שלא יפריעו לי ללדת. הגענו לבית החולים ברבע לשש. קיוויתי שלא יצאנו מוקדם מידי מהבית ותהינו כמה פתיחה כבר יש. בדרך הצירים היו כואבים, כל שלוש דקות, אבל ארכו רק 20 שניות.

קיבלו אותנו יפה והכניסו אותנו לחדר קבלה, לבדוק פתיחה ולעשות מוניטור 20 דק'. הייתה פתיחה רק 2.5, וחשבתי שיש עוד דרך ארוכה לפני… בעשרה לשש התחברתי למוניטור, וחיכיתי שיעברו עשרים דקות ויכניסו אותנו כבר לחדר הלידה. רציתי אווירה יותר אינטימית ונעימה שתאפשר לי להתמקד בצירים, בעובר, ובחוויה של הלידה. אסף ענה על כל השאלות ששאלה האחות שקיבלה אותנו, ואני התרכזתי בלהרפות את כל הגוף ולנשום עמוק בזמן הצירים שהלכו והתחזקו בעודי שוכבת על הצד עם המוניטור. כצפוי התחיל גם הפעם דיון לא נעים לגבי המוניטור- " זה ממש לא תקין", " אין בכלל האצות", "אנחנו חייבים לחכות שהוא יתעורר קצת". ואני התחלתי להרגיש לא כל כך טוב. לא רציתי להתווכח עם הצוות הרפואי שהיה נחמד, היה חשוב לי לשמור על יחסים טובים ואווירה נעימה אבל אחרי חצי שעה עם מוניטור הצירים כבר ממש כאבו והרגשתי שאני לא יכולה יותר להישאר לשכב שם בחדר קבלה הזה ולהישאר רגועה ושמחה.

אמרתי לאחות/ מיילדת שככה נראה המוניטור של העובר שלי בשבוע האחרון, ושזה לא עומד להשתנות בקרוב גם אם היא תחזיק אותי שם עוד שעתיים, אז עדיף שכבר תתן לי להכנס לחדר לידה ולהתחיל ללדת… היא התנגדה בתוקף ואמרה שזה ממש מוניטור לא תקין, אין האצות ויש קצת האטות בדופק, ואי אפשר ככה להיכנס לחדר לידה. אמרתי לה שאני מצטערת אבל אני לא יכולה יותר והתרוממתי לעמידת שש, והתחלתי עם סיבובי אגן. היא התעצבנה כי המוניטור עוד יותר השתבש כמובן והיא אמרה שאי אפשר ככה. אחרי כל ציר הרגשתי את העובר זז בתנועות הרגילות שלו, כך שלא הייתי מאוד מודאגת. הבעיטות האלו לא הרגישו לי כמו עובר שלא מרגיש טוב…

בשש ורבע הלכתי רגע לשירותים. מבחוץ שמעתי את אסף מתווכח עם המיילדת שלא הסכימה להכניס אותי לחדר לידה טבעי "השתגעת? עם כזה מוניטור לא תקין אתה רוצה חדר לידה טבעי? היא צריכה להיות כל הזמן מחוברת למוניטור!!!  ואז שמעתי את אסף אומר לה בקול מאוד רגוע ותקיף,"אין לזה שום משמעות, מוניטור יכול גם לטעות, הכל בסדר, היא מרגישה אותו זז כרגיל אחרי כל ציר. אני לא מוכן בשום אופן שתחברי אותה למוניטור. לא יהיה יותר מוניטור בלידה הזאת! תביאי את מי שאת רוצה, אנחנו נחתום על כל טופס ויתור שתביאי לנו, אבל לא יהיה יותר מוניטור ואין מה להתווכח על זה יותר."

לרגע התלבטתי אם לצאת החוצה או לא… זה לא היה דומה לאווירה שהייתי בוחרת ללדת בה. שמעתי מבחוץ מלמולים ורמזים על כך שאולי יהיה צורך בניתוח קיסרי, והבנתי שאני צריכה לעשות משהו מהר לטובת הלידה שלי. התכנסתי פנימה, נשמתי עמוק ואמרתי לעובר שלי – "קדימה חמודי, אתה צריך לצאת החוצה עכשיו, אנחנו עושים את זה ביחד. אל תפחד, אני אעזור לך כל הזמן". דמיינתי את הרחם והאגן שלי מבפנים נפתחים למעבר שלו, ועברתי שם עוד ציר חזק מאוד. הרגשתי חלשה, והשרירים של הרגליים שלי רעדו. פתאום נתקפתי פחד איך אחזיק מעמד עד סוף הלידה אם כבר בהתחלה שלה אני מרגישה כל כך חלשה. שמעתי מבחוץ את אסף אומר לאחות "תשמעי- היא יודעת איך ללדת, פשוט תתני לה כבר להיכנס לחדר לידה. כששמעתי את זה, ממש התיישרתי מבפנים, וכמו נזכרתי שזה נכון, באמת אני יודעת איך ללדת… וזה מאוד חיזק אותי.

כשיצאתי המיילדת הסכימה להכניס אותי לחדר לידה. צעדתי במסדרון אל עבר החדר שהיא הצביעה אליו, וכבר לא שינה לי שזה לא החדר הטבעי, רק רציתי כבר להתמקם במקום שקט ופרטי. ביקשתי מהמיילדת שתנמיך את המיטה עד הסוף וטיפסתי עליה לעמידת שש. ביקשתי שתביא לי כדור לידה שאוכל להישען עליו.  היא יצאה מהחדר, והרגשתי ציר חזק יותר ממה שהיה עד עכשיו. השמעתי קולות עמוקים מאוד, וביקשתי מאסף ללחוץ לי על הגב התחתון להקל על הכאב. אמרתי לו שזה משונה אבל אני מרגישה כבר צורך לדחוף אותו החוצה, והרי יש רק פתיחה 2.5, זה עוד ממש מוקדם מידי. ביקשתי שיקרא מהר למיילדת ויגיד לה שיש לי צירי לחץ. שמעתי אותה אומרת ברוגע "בסדר אני עוד מעט אבוא לבדוק אותה". הוא יצא אליה ואמר- "אבל היא אומרת שהיא מרגישה צירי לחץ"

אז היא אמרה בספקנות "טטטטט-וב…….. בסדר, אני באה"

ואז היא אמרה בתדהמה, "את באמת כבר בפתיחה מלאה. אני הולכת לפקוע לך את המים". אסף ואני אמרנו ביחד לללאאאא!!! היא אמרה שהיא פשוט צריכה לראות האם המים מקוניאליים או לא, ולכן זה חשוב לפקוע עכשיו. אסף אמר לה "בשביל מה, ממילא הם עוד רגע פוקעים לבד" ואני ביקשתי שהיא תוציא את היד שלה… אחרי רגע המים פקעו בעצמם בקול מרשים, אכן מקוניאליים.

היא יצאה החוצה וצעקה "היא יולדת פה! תביאו לי ערכת לידה" ועוד כל מיני הוראות וצעקות נשמעו ברחבי החדר. אני לא ראיתי כלום כי הייתי בעמידת שש עם הגב לכולם, רק שמעתי שיש עוד אנשים בחדר, המולה והתארגנות. אני הייתי עסוקה בלשאוף ולנשוף, ולנהום ממעמקי האגן…

המיילדת אמרה שאני לא יכולה להישאר בעמידת שש כי היא לא יכולה לקבל לידה ככה. הייתי כל כך מרוכזת בהתמודדדות עם הצירים האינטנסיביים שלא יכולתי אפילו לעצור לרגע כדי להגיב, וגם לא יכולתי לחשוב על להסתובב אל הגב. היא שאלה את אסף אם גם בפעם הקודמת ילדתי בתנוחה כזאת, והוא אמר לה  "פעם שעברה בכריעה, אבל לא משנה, ככה נוח לה עכשיו". האחיות התעצבנו על התנוחה ועל היעדר המוניטור, וקראו לרופא האחראי על המשמרת. הוא נכנס ושאל בטון וסמכותי "מי מנהל כאן את הלידה?" אז אסף אמר לו -"ביחד"… :-)    

הרופא דווקא היה ממש בסדר, רגוע, וכשראה שהכל מתקדם מהר ואנחנו מסתדרים, הוא עזב בלי לומר דבר. 

הצירים היו מאוד עצמתיים, ובתוכם דיברתי עם העובר ועודדתי אותו "יופי, כל הכבוד, איזה יופי", קצת הצחקתי את עצמי שדיברתי בקול רם אבל הייתי שקועה בדיבור איתו, וזה גם עזר לי להתנתק מהסביבה… נשענתי עם בית החזה כלפי המיטה כדי להגביה את האגן ובניסיון להאט קצת את הקצב. שאלתי את המיילדת, שניסתה באותו זמן לשים את הכפפות שלה, אם היא שמה לי שמן, אבל עבר עוד ציר חזק כזה, וזהו,

בשש וחצי, ברגע אחד הוא יצא החוצה, הראש וכל הגוף ביחד, מונחים על המיטה מתחתי. הייתי צריכה לחכות שניה שישתחרר החוצה מספיק חבל טבור בשביל שאוכל להרים אותו, והסתובבתי לישיבה כשהוא בזרועותי!  כולו חלק, שליו, מתוק, ומרגיש מצוין לכל הדעות…

אסף ואני הסתכלנו אחד על השני צוחקים בהתרגשות, לגמרי מופתעים שזה כבר נגמר, חצי שעה עברה מפתיחה שתיים וחצי לפתיחה מלאה, והלידה שכל כך חיכינו לה הסתיימה כמה דקות אחרי שנכנסנו לחדר הלידה! חשתי שמחה גדולה והקלה מצד אחד, כיף ללדת מהר. אבל גם הרגשתי את השפעת הויכוחים שהתנהלו מסביבי במהלך הלידה. תוך כדי הלידה הייתי מנותקת וממוקדת בצירים ובעובר, אבל לאחריה הרגשתי שלמרות המהירות, זו הייתה חוויה לא כל כך קלה, ואיזה מזל יש לי שאסף היה איתי לתמוך ולהגן עלי מהתערבויות ממש בכל שלב של הלידה הקצרה הזו. הכל קרה כל כך מהר שבעצם לקח לי יותר זמן לכתוב את סיפור הלידה מאשר לחוות אותו…

אחרי הלידה השיליה יצאה בקלות גם היא, ואחריה היה עוד הרבה דימום, שהרגשתי בזרימה. המיילדת אמרה שזה יותר מידי דם ושזה אופייני שבכאלה לידות מהירות יש צורך בפיטוצין, ואסף אמר שזה נראה לו דימום רגיל שייפסק לבד. עוד פעם אי הסכמה וצורך לקבל החלטה. מעייף. המיילדת לוחצת לתת פיטוצין, ואסף אומר שלא צריך. היא אומרת שחבל שסתם אהיה אנמית עכשיו וייקח לי כמה חודשים להתאושש מהלידה. לא נעים היה לי מהמיילדת (היא נראתה צעירה וחדשה שם), שככה נפלנו עליה זוג אסרטיבי- בעל רופא שמתנגד להתערבויות, ויולדת מורה ליוגה ומדריכת הכנה ללידה. לא נעניתי לשום בקשה שלה עד עכשיו, ואני מחליטה לעשות מחווה של רצון טוב ולקבל את המלצתה. גם חשבתי לעצמי שזה דווקא טוב שבתור מי שמכינה ללידה אכיר על בשרי איך זה מרגיש לקחת פיטוצין… אז אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש, והמשכתי להרגיש את הכאב של ההתכווצויות החזקות ברחם עד 01:30 בלילה. זה כאב לי יותר מהלידה עצמה.

בלילה התינוק ואני ישנו ביחד במיטה של בית החולים והוא ינק המון. למחרת בבוקר אסף הביא את שירה לקחת אותנו הביתה. שירה מאוד התרגשה וביקשה לראות את התינוק מקרוב. היא אמרה – "זה אח שלי שיצא החוצה", ואח"כ – "הוא חמוד!" 

- "הנה הראש שלו, והנה הרגל שלו, וזאת היד שלו". -"אני רוצה להחזיק אותו"!! 

היא רצה אחריו עם שמיכה וצוחקת מכל קול שהוא משמיע…  אחרי שבוע שהוא היה תינוק ללא שם עשינו ברית, וקראנו לו עילי.

הכל עבר בשלום ועכשיו אנחנו לומדים להכיר אותו. הוא תינוק מקסים… עדיין רגוע, עירני ומתוק, ובינתיים עושה רושם שכולנו נסתדר טוב ביחד!