הדאגה הראשונה שהיתה לי לקראת הלידה הזו, זה שהיא תקרה מהר מידי, ושמינדי לא תספיק להגיע. בתסריט האימים ראיתי את עצמי יולדת לבד בבית בזמן ששני הילדים (3+5.5) קופצים לי על הראש ושואלים המון המון שאלות שמתחילות ב"למה"… אז הבקשות שלי לקראת הלידה היו שהלידה תהיה מספיק איטית בשבילי, שהילדים יישנו, ושמינדי תגיע בזמן! (וגם- ללדת בתאריך, אבל ת'אמת על זה הייתי מוכנה להתפשר.)
בלידות הקודמות ילדתי אחרי שבוע 42, אך הפעם הייתי יותר נחושה בדעתי ללדת בתאריך המשוער, פעם אחת רציתי ללדת בתאריך… ועוד איזה תאריך- 6.6.11 חבל לבזבז כזה תאריך יפה ליומולדת… ב-5.6. התעוררתי מוקדם ובשש בבוקר התיישבתי מול המחשב בכוונה מלאה לסיים לכתוב את עבודת הגמר שלי בלימודי דולות. הייתה לי הרגשה שעד שלא אסיים אותה לא אוכל ללדת. ממש כל היום ישבתי בהכנעה מול המחשב ועשיתי את המיטב שביכולתי להתרכז, אבל שמתי לב כבר שהתודעה שלי במצב חמור מהרגיל, וזה חידד את ההתחושה שהנה הלידה מתקרבת. במהלך היום היו צירים קצת יותר חזקים מהרגיל שלא ייחסתי להם משמעות מיוחדת כי כבר היו ימים כאלה. בצהריים אסף הולך לישון קצת אחרי תורנות ואני מסרבת ללכת לנוח, חייבת לגמור את העבודה הזאת! (אח"כ אתחרט על זה.) בערב אסף עם הילדים במטבח מכינים ארוחת ערב, ואני מתמסרת שוב לכתיבה במחשב. בשמונה וחצי פתאום משהו זז בתוכי ונשמע צליל כזה של "פק"…קצת כמו בקבוק של שמפניה שנפתח.
פזלתי בחשדנות לכיוון הבטן, והמחשבות זינקו לראש שלי והתחילו לרוץ במעגלים- מה זה הצליל הזה? משהו התפרק לי שם בפנים? אולי זה ירידת מים? עכשיו? עוד לא סיימתי לכתוב… מה זה אומר לגבי הלידה שתהיה לי? זה מהר יותר? איטי יותר? כשהשניה הזו חלפה דילגתי לשירותים ושם לא היה לגמרי ברור אם זה ירידת מים או סתם פיפי עובר אורח תמים. הייתי די בטוחה שזו ירידת מים אבל בכ"ז תמיד יש את התהיה הזו… וממתי בכלל אני מתחילה לידה בירידת מים?? בשתי הלידות הקודמות המים ירדו רק כשהייתי כמעט בפתיחה מלאה. נזכרתי ששבועיים קודם לכן שרון קמחי אמרה לי שאם יורדים המים ותוך 3 שעות לא מתפתחים צירים שלא אהסס לקרוא לה. ואני הגבתי ב"לאאאא אין מצב שזה מתחיל אצלי בירידת מים. אז שרון אמרה "את יודעת מה- אני מאחלת לך שתופתעי בלידה הזאת, זה חשוב בשביל המקצוע"… אני מסננת לעצמי בחיוך "מכשפה השרון הזאתי"… אבל אולי זה דווקא ממש טוב, ואומר שיהיה לי הפעם מספיק זמן. אני מתמלאת בשמחה, ומדברת בהתרגשות עם טינטן העובר על הלידה שלו. כנראה שבאמת אזכה ללדת הפעם בתאריך!!
אני עוברת ליד אסף והילדים ומחליטה לא להגיד שום דבר בינתיים כדי שהילדים ילכו לישון כמתוכנן, ונכנסת לחדר שינה. מתקשרת למינדי שעבר עליה יום ארוך ומעייף (אני יודעת כי היא ביקרה אצלנו כמה שעות קודם), ומספרת לה שכנראה ירדו המים ומציעה שהיא תלך לישון, בהבטחה להתקשר ברגע שיהיו צירים סדירים וקרובים יותר. במקלחת ממשיכים לרדת המים, בזרם שמרגיש כמו נהרות, ולא משאיר מקום לספק שהלידה מתחילה. אני יוצאת מבסוטית מהמקלחת ומדווחת בשמחה לאסף מעל ראשי הילדים כמו בסרטים-
my water broke!!
הוא מקבל את הבשורה בפליאה ובחיוך גדול. הוא אחרי שבוע אינטנסיבי בעבודה, רצף של שלוש תורנויות ארוכות, די שפוך מעייפות, והאמת שגם אני. הוא מתחרט שלא הזמנו ערכה של איסוף דם טבורי ומתקשר למוקד שלהם, והם מבטיחים להוציא אלינו כמה שיותר מהר שליח, שהיה מאוד מרוגש מכל העניין של לידה בבית, והמשלוח של הרגע האחרון. אסף הולך להשכיב את הילדים לישון ואני חוזרת לשירותים, כי המים לא מפסיקים לרדת. עוד ועוד מים. כמה מים כבר יש שם?? בתוכם יש כבר גם דם שצובע את כל המים באסלה ומשאיר רושם, כמו שדם נוטה לעשות, ואני מתקשרת שוב למינדי לדווח. אני אומרת שאין המון דם, והצירים עדיין רק פעם ברבע שעה, אבל מינדי מחליטה בכ"ז לצאת לדרך, וזה משמח אותי. באחת עשרה בלילה כשהיא מגיעה אנחנו מדברים וצוחקים, והצירים מתרחקים לפעם בעשרים דק'… בדקנו דופלר ולחץ דם, ראינו שהכל בסדר, ובשתים עשרה וחצי אחרי שהשליח של הדם הטבורי הגיע והלך, החלטנו שנלך לישון קצת. מינדי נחה על פוף למטה איפה שהמזרונים של היוגה, ואנחנו בחדר השינה עם המוזיקה השמימית של ג'ניפר ברזן, מבער עם שמן תפוז, חושך נעים בכל הבית, הילדים ישנים עמוק.
בערך חצי שעה נחנו, ואז הצירים נהיו קצת יותר כואבים בשכיבה, והחלטתי לקום ולהניע קצת עניינים. חלפה לי מחשבה בראש שכדאי בכ"ז להתחיל ללדת לפני שהילדים מתעוררים… אסף קם איתי והתחלנו לרקוד יחד בכיף עם המוזיקה. בזמן ציר רוקדים מחובקים, בין הצירים מדברים וצוחקים. נעים ללדת בבית. אחרי שעה כזאת הצירים נהיים חזקים וקרובים יותר בהדרגה, ובשתיים וחצי הצירים כבר חזקים, ומגיעים כל 4-3 דקות. אני יורדת לאיזור של הסטודיו וקוראת בפורום של לימודי הדולות שלי את כל מה שהחברות- דולות שלי כתבו לי כששמעו שאני בלידה, מתמלאת בחום שלהן, וחוזרת מחוייכת. מינדי מתעוררת ומציעה לבדוק דופק, ולנפח את הבריכה. בשלוש וחצי אני נכנסת בהנאה למים, עם צירים בכל שלוש דקות, ושמחה שהנה זה קורה, אני יולדת בבית שלי, הילדים ישנים, הספקנו לארגן את הבריכה, והכל כמו שרציתי, איזה כיף… עכשיו נשאר לי רק ללדת…
בלידות הקודמות הייתי מאוד עסוקה בלהתגבר. להתגבר על הפקקים בדרך ללניאדו, על הגירויים מבחוץ, על הויכוחים עם המיילדת בבני ציון, על הרעשים, ההתערבויות וההלחצות…התגברתי על הכל ומשכתי ממש בכוח את המודעות שלי פנימה כדי להיות עם העובר/ית שלי. ופה בלידת בית לא היה על מה להתגבר… היינו רק שלושתנו, באווירה כזאת טובה שקטה ונעימה. מתרגשים, שמחים… מחכים… ובאמת עכב היעדר הצורך להתגבר, לא הרגשתי גיבורה, לא תוך כדי, ולא אחרי… בלידה הזו הייתה לי עצמתית יותר החוויה שלי מול עצמי. אולי שכחתי את החלק הזה מהלידות הקודמות, אולי לא נתתי לזה מספיק מקום. הפעם כמעט כל המקום התמלא בזה, שזה לא כזה קל ללדת…
הצירים היו חזקים יותר ויותר, כואבים, ואני בתוכם נושמת, מהמהמת… בין הצירים אני נמסה ונעלמת על דופן הבריכה, אני ערה משש בבוקר וכבר כל כך עייפה…נעים לי להיות בבריכה, אני שוכבת על הצד כדי להיות כמה שיותר בתוך המים ופשוט כמו ישנה. ברגע אחד אני פוקחת את העיניים ומתרוממת, אז מינדי המתוקה שיושבת לידי ממהרת אלי "היי! מה שלומך?" כאילו חזרתי אליהם מארץ רחוקה…זה מצחיק אותי, ואנחנו מדברות קצת עד הציר הבא. לפעמים מינדי בודקת דופק עם הדופלר מתחת למים, אפילו לא צריך לצאת בשביל זה… מדהים כמה הכל נוח וידידותי. בכלל לאורך ההריון והלידה הערכנו מאוד את האופן שבו מינדי מאורגנת, וכמה הנוכחות שלה נעימה ומתאימה לנו.
הצירים נהיים יותר ארוכים וכואבים ואני כבר לא יכולה להישאר בלי תנועה בתוכם, אבל שום דבר לא נוח לי. מנסה לנוע בסיבובי אגן עם הישענות על דופן הבריכה כמו בעמידת שש, אבל אז אין מספיק מים, הבריכה רק חצי מלאה עדיין כי המים בצינור קרים, ומחכים שהבוילר יחמם קצת. אף פעם לא חסרים לנו מים חמים, דווקא עכשיו…לא קלטנו שצריך כזאת כמות גדולה של מים בשביל הבריכה. אסף תומך בי בזמן של הציר עם לחיצות בגב התחתון. בלידות הקודמות זה כל כך עזר, דווקא עכשיו עיקר הכאב הוא ברחם מקדימה ושום דבר שאני עושה לא עוזר לזה. מינדי אומרת שכל עוד הכאב מקדימה חזק ולא מאחורה זה עוד לא זה. באיזשהו שלב כשהצירים ממש כואבים כבר, לקול שלי קשה לצאת החוצה ואני מרגישה שהצליל יוצא מקוטע. שלב המעבר.
מינדי ואסף מתחילים לארגן בחדר את הציוד, עולים ויורדים במדרגות ומסדרים בשורה מתוקתקת תיקים, בלון חמצן, פורשים מגבות, משטח סופג, קערות, ואני נשארת לבד עם הצירים החזקים. כבר לא אכפת לי שזה יהיה מים קרים, רק שיהיו עוד מים בבריכה, ועכשיו!! בראש אני אומרת לעצמי "מה היה כל כך חשוב לך לבקש שהלידה תהיה איטית? מה היה לך רע עם לידת בזק כמו פעם קודמת? שייגמר כבר. מעל הראש שלי אסף שואל את מינדי "תגידי, יש נשים שבכלל לא כואב להן בלידה? מינדי מהססת לרגע, נשמע שהיא לא מתלהבת לענות לשאלה, ובסוף היא אומרת לו "לפעמים… יש… כאלה שנגיד עד פתיחה שמונה לא כ"כ כואב להן"… אני בתוך ציר כואב בטרוף, ואם רק הייתי יכולה לצאת מהבועה שאני כלואה בה הייתי מחטיפה להם על זה שדווקא על זה הם מדברים כרגע. הראש יורד יותר ויותר נמוך באגן, ממש כואב לי בזמן צירים ותוך כדי השמעת הקולות הנמוכים אני מתחילה ללחוץ, בלי להודיע למינדי שמבחינתי אני יולדת עכשיו, כי הספיק לי. היא אומרת לי בעדינות- "היה נדמה לי שלחצת קצת בציר האחרון, יכול להיות? ואני אומרת, כן, אני צריכה ללחוץ כבר, גמרנו. אז היא מבקשת לבדוק פתיחה, בפעם הראשונה מתחילת הלידה, ואומרת בחיוך, כן, יש כבר פתיחה ענננקית. תשע. והראש ב-0. ואני אומרת קצת בעצבים- "מה באפס? רק אפס?" מינדי צוחקת וחוזרת אחרי "רק אפס"? אפס זה מצויין, את עוד כמה דקות יולדת!" אני מסתכלת עליה לוודא שהיא רצינית ואומרת לה "כן? את חושבת? טוב. אז בסדר. חשבתי יותר בכיוון של +2… כבר כואב לי נורא"… היא מחייכת ומלטפת ואני מתעודדת. עוד כמה דקות זה נשמע טוב. אני יכולה לחכות עוד כמה דקות. נשימות עמוקות. חוזרת לדבר עם התינוק שלי, מדמיינת אותו מחליק החוצה, מרפה את הגוף.
עוברים עוד כמה צירים כאלה כואבים וחזקים, ארוכים, נשענת על דופן הבריכה ונוהמת את נשמתי, מרגישה שהגרון כבר מתחיל להצטרד, מינדי משמיעה קולות נמוכים ביחד איתי, אסף מחבק… אני שולחת יד לבדוק אם אפשר להרגיש את הראש אבל לא… עדיין לא. איך זה מרגיש כל כך הסוף ועדיין אני לא שם? מינדי שואלת אם הרגשתי אותו ואני מנידה את הראש. היא מציעה שאסתובב עם הפנים לבריכה ואנסה כמה צירים בכריעה. השלב הזה ממש קשה לי. בלידה הקודמת הוא היה כ"כ מהר ועכשיו הראש קצת יורד ומבצבץ וחוזר, יורד וחוזר, וזה מרגיש שעובר ככה כל כך הרבה זמן… אני מבקשת מאסף שיצלם קצת. הוא אומר שכבר ממש רואים את כל הראש ואני ממששת אותו עם היד. אין משהו דומה לתחושה הזו של הראש הרך עם פלומת אפרוח שתקוע בין מעמד של עובר לתינוק, ובתוך המים זה מרגיש עוד יותר מוזר ולא אמיתי בכלל. אני מנסה להרפות כמה שיותר עד שהוא ייצא אבל כל כך צריכה ללחוץ, ופתאום אסף צוחק ואומר לי שירה! הוא נראה בול כמו שירה! (הבת הגדולה שלנו.) אני פוקחת עיניים ורואה את הראש שלו בתוך המים עושה את הרוטציה החיצונית 90 מעלות ימינה, איזה תנועה יפהפיה… הוא משתחרר החוצה אל המים ואני שולחת ידיים לתפוס. מינדי מלווה אותו יחד איתי ואנחנו מניחות אותו יחד עלי. איזה הקלה עצומה…תינוק מתוק מתחיל לנשום בידיים שלי, בוכה קצת, ובאמת נראה בדיוק מו שירה… אני מחבקת אותו בתוך המים ומנסה לחמם אותו קצת עם מגבת, הכל שורף ובוער וכואב לי, אני קצת דואגת על הפרינאום המסכן שלי ומקווה שלא נורא נקרעתי. יש קצת דימום במים ומינדי מסתכלת בדאגה לראות שזה לא יותר מידי, אבל די מהר היא אומרת שזה נראה לה בסדר גמור, ומעריכה את כמות הדימום כחצי ממה שהיה בלידות הקודמות שהיו בבית חולים. עכשיו הכל רגוע יותר, והגוף עושה את שלו בלי הפרעה…
אחרי חמש דקות בהן התינוק מקבל את זרימת הדם מחבל הטבור מנתקים אותו. גם השיליה יוצאת שלמה ויפה, ואסף ומינדי עולים איתה למעלה כדי לשאוב ממנה דם, בשביל שימור דם טבורי. זו הברקה גאונית של מינדי שאפשרה לתינוק לקבל 5 דקות של זרימת דם טובה, בלי הצורך לוותר על האיסוף של הדם ה"טבורי", אותו מסתבר שאפשר גם לקחת ישירות מהשיליה. ככה גם אסף וגם אני היינו מרוצים…
בינתיים התינוק ואני מסתכלים אחד על השני, עדיין בתוך הבריכה. אסף עוזר לנו לצאת מהמים ומינדי מצטרפת, שניהם מלווים אותנו החוצה אל הפוף הגדול ואנחנו מתעטפים במגבות וסדיניות, ומתחילים להתחמם. בשלב הזה הוא לא רצה לינוק, ורק התחמם עלי והסתכל בסקרנות. מינדי בדקה את הפרינאום והרגיעה שנראה בסדר גמור, קרע קטנטן שלא מצריך תפירה ושתי שריטות. יש! אנחת רווחה יוצאת ממני, פעם ראשונה שהצלחתי ללדת בלי להקרע, בלי תפרים, ובלי דימום יתר. בימים הקרובים ארגיש פליאה והכרת תודה על הקלות היחסית של ההתאוששות אחרי לידה כזו ידידותית…
אח"כ עלינו לחדר השינה והתמקמנו לנו במיטה. פשוט כיף שיש לי מסביבי את כל מה שאני צריכה בשביל שיהיה לי נוח ונעים. אסף נורא רצה כבר שהילדים יתעוררו ובשש בבוקר כבר לא התאפק והלך להעיר אותם לפגוש את האח החדש שלהם. שירה התכרבלה לידי והתרגשה מאוד. עילי צחק נורא ואמר שהתינוק מצחיק. אחכ הוא שאל אותי בפליאה אם הוא יצא מהבטן שלי ביחד עם הכובע הזה שיש לו הראש? וכשהתגברתי על הצחוק ואמרתי שלא, הוא הלך לקרוא למינדי ומשך אותה ביד עד למיטה שלי והסביר לה בידענות- "תראי, הנה טינטן אח שלי התינוק שכבר נולד. את רואה? זה לא מה שאת חושבת- הוא לא יצא מהבטן עם הכובע הזה, מה פתאום, זה רק אח"כ שמו לו את הכובע"…
מינדי שקלה את טינטן במשקל של מיילדות הבית, שנראה שהגיע עם חסידה, והמשקל הראה 3.400 . לא סתם הוא מרגיש לי כזה גדול… ההורים שלי הגיעו מרוגשים לראות את הנכד החדש, וגם לקחו את הילדים לגן. אני כל כך רציתי כבר לישון, ונרדמתי תוך רגע ביחד עם התינוק. במהלך השינה הוא התחיל לינוק ופחות או יותר לא הפסיק לינוק בלהט עד הערב שלמחרת… היו הפסקות קצרות של רבע שעה בערך בין לבין, ובאמת יום אחרי הלידה, ערב חג שבועות, הקולסטרום כבר התחלף בחלב הלבן, ואז הוא נרגע…
בזמן ההריון שירה הציעה שנקרא לתינוק אברהם. עילי הודיע לכל העולם שהשם שלו הוא מדבר… למרות שאהבנו את המקוריות שלהם, בחרנו בסוף בשם רועי. בשבוע הראשון שאחרי הלידה אסף היה איתנו בחופש בבית, ובילינו כולם יחד בלי לעבוד… אחרי הברית אסף חזר לעבודה, ההורים שלי עזרו עם ההסעות של הילדים אל וחזרה מגנים, והחברות האלופות שלי התארגנו והביאו לנו אוכל בסבב אחת אחרי השניה במשך שבועיים! ככה קיבלתי מתנה נפלאה של שלושה שבועות מלאים של משכב לידה בהם לא הייתי צריכה לעשות כלום בבית, וכשלא הייתי עסוקה עם התינוק היה לי זמן פנוי להיות עם הילדים ולנוח במקום לבלות במטבח. הלוואי וכל הנשים היו זוכות לתמיכה כזאת מדהימה בזמן ואחרי הלידה. תודה לאל על השפע והחסד שזכיתי בהם- ילדים בריאים, משפחה וסביבה תומכת ואוהבת. כל כך לא מובן מאליו.
כולם אצלנו נולדו בחגים: שירה בחנוכה, עילי בפסח, ואת רועי קיבלנו בשבועות. כל ילדון הגיע עם המתנות המיוחדות שלו. ופתאום אנחנו משפחה עם שלושה ילדים.
