בוקר יום שישי, שבוע 2+40, חשבתי שמשהו יקרה בלילה. הפקק הרירי כבר יצא לפני יומיים . כאבי מחזור קלים כבר שבוע. מאבדת סבלנות. הלו"ז להיום – שעור יוגה אצל דפני. אולי זה יעורר משהו.
שעור יוגה היה בזוגות. הייתי זוג עם נטלי המקסימה. היה ממש מיוחד. דפני הציעה לי לזרז לידה ע"י קאוליפולום– מרקחת הומיאופתית. קצת קטנת אמונה, אבל בהעדר תכנית אחרת, נסעתי ישר אחרי השיעור לבית מרקחת ארמון . שם עמדה לפני בתור הריונית בחודש תשיעי ובקשה גם היא קאוליפולום (חצופה, חודש תשיעי!). שעה 11:00 מנה ראשונה של גלובולים מתחת ללשון . כאבי מחזור באים ונעלמים , לא משהו מרגש. שעה 15:00
מנה שנייה של גלובולים . יצאה לי בטעות כמעט מנה כפולה, אבל ה"סוכריות" כבר נמסות מתחת ללשון , וממילא זה כנראה לא ממש עושה לי כלום , אז נו… מילא.
שעה 18:00 אני קמה מבטלה על הספה לחלץ עצמות. אלעד ישן . אני שומעת "פאק" מכיוו הבטן , כמו "קנאק" כזה של העצמות, אבל יותר חזק. פקיעת מי שפיר? אבל איפה המים ? אני הולכת לשירותים , כתם ורדרד בתחתונים, ומים – אין. מה עכשיו? אני מתחילה להתבלבל, ואז מתחיל טפטוף קל. אני מריחה. זה לא פיפי. מה עושים עכשיו?
אני מנסה להרגיש תנועות עובר. שוקולד, צד שמאל, ריכוז… תנועות אין. לח. אני מעירה את אלעד. הוא מציע לנסות שוב שוקולד, צד שמאל, ריכוז… ועדיין אין תנועות. היסטריה. אנחנו מחליטים לנסוע למיון. רק כדי לעשות מוניטור, כי בטח זה בכלל לא ירידת מים ואנחנו סתם לחוצים וישלחו אותנו הביתה, אבל זה לא זמן להיות גיבורים. שמים דברים אחרונים בתיק לחדר לידה ולוקחים אותו איתנו, שיהיה…
בדרך לבי"ח רמב"ם אני מרגישה פתאום את העובר. המממ… אחורה פנה? מתקשרים למיון יולדות ברמב"ם והם אומרים לנו לבוא בכל מקרה.
18:30 אני מתחילה להרגיש צירים. אנחנו עדיין באוטו. אנחנו לא מספיק מרוכזים כדי לתזמן, אבל זה נראה כמו ציר כל חמש דקות של עשרים שניות. לוקחים את הזמן בחנייה, נכנסים בצעדים קלים, את הצירים אני מעבירה בהליכה, בלי להתעכב, זה עדיין השלב של החיוך בצירים.
18:40 נכנסים לקבלה, הכל קורה מהר, די שומם במיון יולדות. בבדיקה מסתבר שהטפטוף שבינתיים התגבר הוא אכן ירידת המים ושאני כבר בפתיחה 4 – אני בלידה פעילה. אני מברכת על מזלי ששפר עלי עד כה. אלעד
מבואס, כי הוא לא לבש את החולצה שתכנן ללבוש בלידה, כיוון שלא האמנו שזה באמת קורה עכשיו. בירוקרטיה ועוד קצת, אני מתחילה להתקפל בצירים ולהרטיב כיסאות. תנועות אסימטריות בצירים, נשענת על מה שיש. בין
הצירים אני זורחת.
חדר לידה טבעית מחוץ לתחום, כי ירדו לי המים. אבל מסתבר שיש אופציה לא פחות טובה– חדר עם מקלחת צמודה- חדר 3. אלעד מתעקש שישמרו לנו את החדר הזה. נכנסים לחדר לידה. מרגיש קצת כמו כניסה לחדר בבית מלון. בודקים מה "קיבלנו". מקלחת, שירותים, טלוויזיה ועוד מעט יביאו גם כדור. אני כבר מאבדת תחושת זמן. מוניטור על הצד. הילה המיילדת אומרת שיספיקו 20 דקות. אבל בפועל העובר ישן במוניטור, אז מחזיקים אותי במוניטור עוד קצת ועוד קצת… הצירים כבר ממש כואבים וצפופים. הזמן הזה מרגיש כמו נצח. נראה שלכל ציר יש אופי משל עצמו. בלב קיללתי את אלעד שעקב אחרי המוניטור ועדכן אותי עוד לפני שהתחלתי להרגיש את הציר
שהנה בא עוד אחד. החרדה מהציר שמגיע מאריכה את זמן הציר. אבל אז הוא הודיע כשעברנו את השיא של הציר, ושאר הציר נראה פתאו יותר נסבל. מדי כמה צירים מגיע ציר ממש חזק. הילה המיילדת באה ואומרת
אלוהים איזה צירים יש לך חזקים, חזקים. ואז פתאום אני נזכרת במוכרת בבית-מרקחת ארמון , שאמרה לי על הקאוליפולום "זה יעשה לך צירים חזקים וטובים" ואני הזדעקתי "חזקים?!" והיא חתמה ב-"אפקטיביים".
איכשהוא, באותה נקודת זמן זה לא נראה לי כמו משהו שיש לתת עליו את הדעת… המוניטור הסתיים. תקין. מקלחת. עוזרת? אולי בעיקר להרגיע קצת את הנפש. את הצירים אני מעבירה בעיקר בסיבובי אגן, בתנוחות א-סימטריות. בשלב מסויים אני נשארת בעמידת שש על המיטה ומנענעת אגן . הכדור לא בא לי טוב… מתמודדת עם כל ציר בפני עצמו, לא חושבת קדימה, אלעד מזכיר לי לנשום וכל הזמן מעודד. בשלב מסויים הוא מתחיל לעשות לי עיסוי, פילים מתגלשים ? מה זה היה? לא משנה, זה פשוט עוזר, המון ! זה מרגיש כאילו הכאב מופחת בחצי.
פתאום מגיע ציר גדול במיוחד. אני מרגישה שהוא מפלח לי את הגוף . פעם ראשונה שעוברת לי בראש המחשבה שיש סיכוי שבסוף אני אכנע לאפידורל. עם התפוגגות הציר המחשבה נמוגה. הילה מציעה לבדוק פתיחה. עוד הטריד אותי שצריך לשכב על הגב והבדיקה תכאב… פתיחה עשר, עשר. זה היה כבר ציר לחץ. אני יכולה ללחוץ. הילה מציעה עמידת שש תוך השענות על משענת המיטה המורמת. אני מיד מסכימה. אלעד לידי, כל הזמן מלטף
ותומך ומחזיק לי את היד, וליתר דיוק, נמחץ בתוך כף ידי ע כל ציר לחץ. אני לוחצת ולוחצת. בשלב מסויים אני שואלת את הילה אם היא לא אמורה להגיד לי כבר "עוד ציר או שניים והוא בחוץ". היא עונה לי שהיא יכולה להגיד
את זה, אבל זה יהיה שקר, ובלידה ראשונה אנחנו מתקדמים מילימטרים ספורים בכל ציר. נראה שצירי הלחץ פחות כואבי כשאני לוחצת, אבל אני מתעייפת מאוד. כל הגוף כואב.
עוד לחיצות, הילה אומרת שכדאי לנסות להחזיק אוויר ואז ללחוץ, אני מתווכחת קצת אבל נכנעת מהר. הילה היתה מדהימה עד עכשיו ורכשה את אמוני. אני מותשת, אבל עדיין לא מרגישה שזה קרוב. אני "שמה גז". התחלתי להבין מה הילה צריכה ממני. שני צירים אחרונים עברתי לצד בהצעתה של הילה. הם היו יותר אפקטיביים . עומרי בחוץ. השעה 12:35. המון רגעים ומילים בשביל לידה כ"כ קצרה.
שמים את עומרי עלי. הוא מהמהם קצת. לא בוכה. הילה נותנת לו טלטולון כדי שישמיע קול. המיילדות לא כ"כ מרוצות מהקולות שהוא עושה, הוא בלע קצת מי שפיר. לוקחים אותו למחלקת ילודים. הספקתי רק לשים לב שיש
לו ריסים בלונדיניים , אבל ידעתי שאני מאוהבת. עוד לחיצה, השלייה בחוץ . אין חתכים בכלל, רק שתי "שריטות".
הנקה ראשונה במחלקת יולדות, הוא נרדם ישר אחרי. ישן עד הבוקר. אני את הלילה ביליתי בכרכורים סביבו. לא יכולה לנתק ממנו את המבט.
אחרי חיפוש בין כל התמונות שיש לי של איילת (מהיוגה להריון, בייבי יוגה ויוגה לאמהות ותינוקות) בחרתי לשים את התמונה המקסימה הזו של איילת עם נטלי. אחכ התחלתי לקרוא את סיפור הלידה להיזכר בו, ופתאום הבנתי שהצילום הזה הוא במקרה ממש מהבוקר של היום שבו עומרי נולד…